מיקום:

רחוב האסיף 8

פרדס חנה כרכור

ניתן לקבוע פגישה בתיאום מראש.

הקליניקה פועלת בשעות היום והערב, כולל ימי שישי.

טלפון: 0502461341

דוא"ל: yakir10@gmail.com

  • רני יקיר מטפל זוגי ומשפחתי

מחשבות על טיפול בבני ובנות העדה האתיופית שעברית היא שפתם העיקרית

February 17, 2018

הרצאה שניתנה במסגרת יום עיון בנושא טיפול באלימות בין בני זוג של משרד העבודה והרווחה ומשרד הקליטה יולי 2016

השפה הטיפולית והשפה המדוברת הינן כלים מצד אחד והינם ערכים וסמלים מצד אחר. אשתמש בהרצאה

במונח "אתיופים" ולא במונח המקצועי "יוצאי אתיופיה" , מאחר וזה המונח בו המטופלים משתמשים. הניסיון לתת מענה לציבור הנע בין שני עולמות: אתיופיה וישראל, ציבור שהוריו וחלקו נולד באתיופיה. ציבור שבסופו של דבר גדל בארץ, חי בעברית, לא חולם בספרדית... וגם לא באמהרית מאחר ורובם אינו דובר את השפה. נשים וגברים הנעים בערבוב עולמות. ערבוב בו רב הסמוי על הגלוי. ניסינו במרכז האזורי לטיפול ולמניעת אלמ"ב בנתניה, ליצור מענה ייחודי לצעירים וגם למבוגרים שעברית היא שפתם העיקרית. עם זאת, עולמם ספוג בערכים, עמדות, תפיסות ותרבות של משפחתם ובמסורת של הוריהם. יחד עם זאת, עולמם ספוג בערכים, עמדות, תפיסות ותרבות של בית הספר, השכונה, הצבא, האוניברסיטה, מקום העבודה, מסגרות החינוך של ילדיהם, מקום מגוריהם והחוג החברתי. זאת, בשונה מהאוכלוסייה שגדלה, התבגרה והקימה את חיי המשפחה באתיופיה. המענה נלמד "דרך הרגליים", תוך ניסוי, תעייה, תהייה והתבוננות. תוך ניסיון ללמוד ביחד עם המטופלים על עולמם הגלוי והסמוי, על מצוקותיהם הגלויות והסמויות ועל התקווה לשינוי – אליה אתייחס בהמשך. הרצאה זו, מנסה לנגוע במספר נרטיבים מרכזיים שנלמדו מתוך חדר הטיפולים. אין זה מחקר כמותני ולא איכותני. זו התבוננות על חדר הטיפולים, מתוך החוויה שלי.

על האוכלוסייה

:מיפיתי  את האוכלוסייה שפגשתי לפי המאפיינים הבאים

  1. מגדר- נשים וגברים.

  2. קבוצות גיל- 18-35 ו-35 ומעלה.

  3. משך המגורים בארץ.

  4. באיזה גיל עלה המטופל לארץ.

נראה כי מטופלים מקבוצת הגיל המבוגרת, מתגוררים בארץ מעל 20 שנים ובמקרים רבים הגיעו כבני נוער והתחנכו בפנימיות. מרבית הגברים שירתו בצבא, אך הנשים לרוב לא עשו שירות לאומי. לעומת זאת, הקבוצה הצעירה שעלתה בגילאי הילדות המוקדמת, התחנכה בעברית, וחלקם אינם דוברים אמהרית. עם זאת, הם גדלו להורים שנולדו, התחנכו וגדלו באתיופיה כמבוגרים או כבני נוער כשהמסורת והמנהגים של העדה באתיופיה מושרשים בהם מינקות. השאלה על ההבדלים בין אלו שגדלו בעברית מגיל הילדות המוקדמת, לבין אלו שעלו בגיל הנעורים או בבגרותם היא משמעותית, אולם בחרתי לא להתייחס אליה בשל מגבלות הזמן, למרות חשיבותה.

גיוס לטיפול ו"זמן אתיופיה"

הטיפול הינו פסיכותרפיה דינאמית, עם שילוב מתחום הטיפול באלימות בין בני זוג ומטיפול משפחתי וזוגי.

המטופלים מכירים היטב את תפיסת הזמן הישראלית. עם זאת, ישנה נטייה לבדיקת גבולות ובדיקת המטפל בהתנהגות ב"זמן אתיופיה". קבלה של "זמן אתיופיה" נחווית כחולשה של המטפל וחוסר כבוד שלו למטופל. זהו אקט החוזר על עצמו במרבית הטיפולים. ישנה חשיבות עצומה להתייחס למאפייני האישיות של המטופל ולא למוצא. למדתי את המשמעות הטיפולית לא לפחד "מהאתיופיות" של המטופלים, קרי לא לקבל ולשייך כל דבר למוצא, אלא לאבחן ולהתייחס בהתאם.

מירי: מקפידה להגיע בזמן ולהודיע על ביטולים. כשקשה לה, היא מופיעה עם חברה באיחור, שוכחת לעדכן. קונפרונטציה על האיחורים הובילה לחיזוק הברית הטיפולית, כאשר שאלתי את מי היא מזכירה לעצמה כשהיא מאחרת. תשובתה- את אמא שלי. אני מאפשרת לעצמי להיות כמוה כשזה נוח לי..."

הפרנג' כדמות טיפולית

המפגש איתי, לפני שאמרתי שלום מספר סיפור: גבר, אשכנזי, שייך לאליטה, מבוגר, old school, משכיל, עו"ס, עובד בשירות הציבורי וכנראה עם שכר נמוך, עוסק בעיסוק של נשים. השלכות אפשריות: מתנשא, גזען, טכנוקרט, מצדד בנשים- לגברים, לא יכול להבין אישה- לנשים ועוד.

בפועל, מצאתי שככל שאני מעלה את הזהות הנתפסת לעין ללא פרשנות או אמירה כלשהי, פותחת פתח לדבר על המפגש עם גזענות בחברה הישראלית. רוב גורף של המטופלים והמטופלות הגיבו לכך שהשליכו עלי את הקצה של הרצף על סמך האשכנזיות שלי מצד אחד ומצד שני החוויה הכללית היא שעיקר הגזענות היא מצד עדות המזרח וכ"שמאלני יפה נפש" המושלך עלי אני נרתם לטובתם וניתן דבר על הגזענות של המזרחים הדומים יותר לבני העדה. ככל שהבאתי את הגזענות כלפי אשכנזים בדומה לגזענות כלפי העדה הברית התחזקה. בכך שמתאפשר דיבור על גזענות גם כלפי אשכנזים, הדבר מאפשר הרחקה במובן של "זה לא אני, זה הם".  נקודה משמעותית- קיימת בושה להיפגש עם הגזענות הפוטנציאלית המגולמת בי ולכן אני מנסה לשים את הנושא על השולחן במפגשים הראשונים, לאחר ביסוס ראשוני של ברית טיפולית. שמתי לב שכשאני נותן דוגמאות על גזענות כלפי אשכנזים, שהיא פופולרית מאוד כיום, ישנו חיבור ממקום של חוויה משותפת, אך שנה מאוד

דוגמא: אבי מתייחס ליחס הגזעני מצד המנהל שלו שהוא ממוצא מרוקאי. אבי טוען ש"הספרדים הם הכי גרועים. הם כמו ערבים, כמונו. באו מאפריקה. הם צריכים להבין אותנו. אתם האשכנזים, אירופאים. בשבילכם אנחנו אולי כמו כושים. אתם לפחות לא מנסים להיות שונים, אתם שונים. אני יכול להבין את הגזענות של האשכנזים, אבל לא יכול לסבול את הגזענות של המרוקאים, או של כל המזרחיים. הם בדיוק כמונו, רק עלו לארץ לפנינו."

סודן כנרטיב של שואה

האשכנזיות שלי מאפשרת חיבור לסודן- השואה של העדה. היותי בן לאב יליד 1935 בפולין ששרד את השואה כילד, גם אם איני משתף בכך את המטופלים מאפשר להביא את השואה האישית של משפחתם לחדר הטיפולים וליצור חיבור. אמיר- שמשפחתו עלתה מסודן. הוא עלה מאוחר יותר בטיסה דרך אדיס אבבה. חלק ניכר מהטיפול היה סביב הנרטיב של דור שני לשואה. מכלי ראשון אני מזהה בסיפור האישי שלו חלקים רבים שלי.

דוגמא- אמיר מכיר את סיפורי העלייה דרך סודן של הוריו. הוא עלה אחריהם, עם בני משפחה שדאגו לו. הזיכרונות של הוריו והטראומות שעברו אליו דרכם מלווים את הטיפול. אמיר מנסה לדמיין את המסע דרך סודן ומביע תסכול רב על כך שאינו יכול להבין את הוריו כפי שהיה רוצה מאחר ולא היה חלק מהחוויה. מצד שני, אמיר חולק את חייו עם הורים שעברו שואה אישית שהתבטאה בין השאר בחרדות יומיומיות לשלומו, ניסיון לדעת כל הזמן היכן הוא נמצא. אמיר מצד אחד התבייש בילדותו מהחרדה הנראית לסביבה של הורי ומצד שני, חש אשמה על כך שבגללו הם צריכים לדאוג כל היום.

נרטיבים בולטים בקרב האוכלוסייה

הנרטיב הבולט בקרב קבוצת הגיל הבוגרת הוא של געגוע לעולם באתיופיה- עולם שבחוויה שלהם היה פשוט, אידיאלי ורגוע ובו כללים ברורים ומובנים. לצד הגעגוע מתקיימת כמיהה לעולם המושלם שיתקיים במדינת היהודים. ומאידך, מציאות חיים בה קיים שיברון החלום של העולם האידילי של ציון, התפרקות של התא המשפחתי ההירארכי, וניתוץ המערכת המגדרית- ואלה יוצרים בלבול רב. משה שעלה בגיל 23, שירת שרות מקוצר בצבא "כועס" על הפינוק של הישראלים, על הבירוקרטיה ועל הסיאוב של החברה. משה מתאר ילדות והתבגרות באופן אידילי, נטול בעיות ודאגות. תיאורים פסטורליים הלקוחים מסרטי נשיונל ג'יאוגרפיק. משה מגלם את "אתיופיה כאידיאל ואת ישראל כחלום ושיברו". יחד עם זאת, משה מעולם לא נסע לבקר, שולל באופן נחרץ חזרה להתגורר באתיופיה. מאשים את הסינים (חברות סיניות שמבצעות פעולות פיתוח תשתיות באתיופיה) שהרסו לו את האידיאל ומוסיף שעם הכל, לפחות בארץ הוא חש ביטחון אישי מפני רצח סתמי, שוד וכו', לעומת חשש מאובדן אפשרי של חייו במידה ויחזור לאתיופיה. אולי, מאחר ולא ראיתי וחשתי את אתיופיה בחוויה שלו, עלי הפרנג' האשכנזי ניתן להשליך את כל הפנטזיות והאכזבות מארץ הולדתו ומאחר ואני מכיר, אולי, את הארץ טוב ממנו אני יכול להבין את התסכול שלו מההתנהלות ומהאופן בו אנו הישראלים מתנהלים. חשוב לציין, אני נוהג לשים את הגזענות כנושא בתחילת יצירת הברית הטיפולית ולכן להשערתי ההשלכות מתאפשרות.

נרטיב הזהות- גם כאן בולט בלבול רב. בלבול עולמות: מגדר, גיל, רצף דתי, אתיופיה – ישראל, שייכות, נאמנות, מסורת של משפחת המוצא – המציאות הישראלית על כל מרכיביה. אביבה מייצגת אולי באופן הברור ביותר את מורכבות ואת הסתירות בתפיסת הזהות העצמית שלה. מצד אחד, ילידת אתיופיה, עלתה בגיל 12 עם הוריה, התחנכה בפנימייה. דוברת עברית משובחת, עם מבטא. בגיל 16 ניסתה וגם הצליחה למנוע מהוריה להתגרש. עשתה שירות לאומי והחלה לימודים על תיכוניים. אולם התחתנה עם בן העדה, בניגוד לעמדת הוריה שראו בו גבר ממשפחה ממוצא נחות, שאינו ראוי לה. מתוך מרד נעורים ולדבריה גם מתוך "אתיופוביה" (להסביר את המושג) נישאה לו. אביבה מגיעה לטיפול מתוך חשש לרצח "בגלל שהוא אתיופי". ברובד הגלוי, היא בת העדה, שניכסה לעצמה את התרבות הישראלית ואת הזהות הישראלית- לכולנו ברור שזה מושג מופשט, אך בו היא משתמשת. כאשר אביבה רוצה לחזק את השונות שלה מבן הזוג, היא נאחזת בזהות הישראלית שלה ומשתמשת בדוגמאות כגון התמדה בעבודה, הבנה של מערכות כלכליות, עמידה בזמנים, התנגדות לשימוש באלכוהול וסמים, חינוך ילדים בקריית השרון ולא בשכונות של האתיופים ועוד. כאשר היא רוצה להדגיש היבטים אחרים, אביבה משתמשת בדוגמאות ממשפחת המקור שלו כגון: משפחה מהכפרים, ללא השכלה, אין להם תרבות, עצלנים, לא מלומדים, אין קשר בין המשפחות, הורים גרושים, שימוש באלכוהול וסמים, אחות רווקה מעל גיל 30 ועוד. עולם סטריאוטיפי וניגודי שלכאורה חי בתוכה בהרמוניה. אביבה מייצגת עד כמה הבלבול בין העולמות וחוסר החבור בין הגלוי לסמוי זקוקים לעיבוד, להכלה. זאת ועוד, הם יוצרים מתח המעלה את רמות הכעס, התסכול והאלימות.

הרהורים מחדר הטיפול

בניסיון לתמצת ולהכליל, לתחושתי מועברת חוויה של אימוץ זהות ישראלית ברובד הגלוי, אך ברובד הסמוי חיה ובועטת תרבות מסורתית של בית ההורים. הדבר וודאי נכון לצעירים, אך מצאתי שהוא נכון באותה המידה גם למבוגרים. במבט על הטיפול בקבוצה המבוגרת ניכרת ההטבעה של משבר הגירה, שבירת ההירארכיה, השינוי שנשים יוצאות אתיופיה עברו, צריכת אלכוהול וסמים, יחס החברה כלפיהם ועוד. פעמים, מתקיים פער בין מה שהוגדר באתיופיה כמארג חיים, לבין היחס בארץ למארג זה. יחס מערבי, פטרוני. למשל חינוך לגיטימי באתיופיה כלל שימוש במכות, ובארץ הוא אינו חוקי. דוגמה זו עוסקת בפער גלוי ונגיש, אך קיימים עוד פערים רבים, סמויים וגלויים, מההשתלבות בארץ, שקשה יותר לתמלל.

האוכלוסייה הצעירה, שרויה בערבוב עולמות. רובה, מחוברת למשפחת המוצא, אך מתקשה לנכס לעצמה חלקים מהמסורת ומהתרבות. קיימת שאיפה, לשבור את תקרת הזכוכית בחברה הישראלית ולהתקדם, רצון למציאת זהות והגשמה עצמית, שאיפה להשתלבות בדמות שירות צבאי/שירות לאומי, השכלה אקדמית, פיתוח קריירה, יציאה מהשכונות ועוד. דווקא הצלחה במקומות האלה עלולה להעיב על הקשר עם משפחת המוצא, כיוון שהתקדמות כזו גוררת לעיתים דריסה מודעת (או שלא), במסורת ובערכים של הוריהם. ואלה גורמים בתורם לבלבול, חוסר שייכות ותחושת אובדן. בנוסף, יכולים להוביל לאלימות ולכעס כלפי ההורים, הנתפסים פעמים רבות כמושכים את הצעירים בחוויה שלהם לאחור ובולמים את התקדמותם.

רוב הצעירים מתחתנים בתוך העדה. הבחירה הזו משלבת הקמת זוגיות עם "הדומה", אולם ל"דומה" הזה יש גוונים כה רבים וכה שונים, עד שלעיתים הוא נחווה "שונה". בפן הגלוי יש ניכוס המודל הזוגי על פי התרבות הישראלית/מערבית. אך בסופו של יום באופן סמוי "יוצאות" מתחת לפני השטח עמדות, ערכים והתנהגויות על פי המסורת של בית ההורים. ניכר, כי הפער העצום הזה מגיע לידי ביטוי פעמים רבות בדמות אלימות מכל הסוגים.

טיפול בנשים

מוטיב הרצח

המפגש עם הנשים, מתחיל לרוב באמירה של המטופלת על כך שחייה בסכנה, אם כי היא יודעת להסביר את התחושה ואת מקורה. "אני מרגישה", "אני מפחדת אבל אני  לא יודעת למה", "הוא ירצח אותי..." אלה דוגמאות לאמירות שנשמעות כמעט בכל שיחת אינטייק. ניסיון לירידה לרזולוציות, אינו נותן מענה למקור הפחד. לעיתים, הן מבקשות לצאת למקלט, אך לא בהכרח ממשות זאת בפועל. ייתכן, כי הנתון של שיעור הרצח בקרב העדה, רצח בידי בן זוג, הוא שמשפיע על הנשים וגורם לתחושת סכנה "עמומה" אך מוחשית.

פגיעות מיניות ומיניות

הנרטיב של פגיעות מיניות עלה ברוב הטיפולים, אם לא בכולן. אינני יודע להגיד אם הנרטיב עלה בשל צמיחתי המקצועית מתוך התחום של פגיעות מיניות, או שהוא נרטיב כל כך אקוטי בחוויה שהוא עולה ללא קשר לפתיחות ולידע שלי בנושא.

הן הנשים הוותיקות בארץ והן הנשים הצעירות שגדלו והתחנכו כאן, מדווחות על שינוי בתפישתן את יחסי המין על ציר הזמן. נשים רבות משתפות כי תפסו בתחילת הקשר את יחסי המין, כחלק בלתי נפרד מתפקידיהן בזוגיות ובבית. התפקיד הנתפס נחלק לשני מאפיינים עיקריים: פוריות וסיפוק בן הזוג. הוותיקות מתארות  שבארץ קיבלו שני התפקידים משמעות שונה- ככל שהן נמצאות בארץ זמן רב יותר, הן נחשפות לתרבות המערבית, המפרידה בין פוריות לשמה, לבין יחסי מין בהם לאישה אמור להיות גם סיפוק, הנאה, יכולת ליזום והיתר להסכמה מודעת.

לעומתן מחזיקות הצעירות בעמדות ותפיסות מערביות ברובד המוצהר, אולם ברובד הסמוי משובצות תפיסות מסורתיות/פטריארכליות שינקו בבית הוריהן. בניגוד לוותיקות "שהשתנו"  בעקבות ההגירה, הצעירות מגלות על ציר הזמן כי הן "חושבות" בתפיסה מערבית, אך "פועלות" על פי התפיסה המסורתית. כך, כשנוצר משבר בזוגיות, הן חוות את הפער כאשר בן הזוג יוזם/כופה יחסי מין. עבור אישה כזו הגילוי שהיא פועלת על פי התפיסה המסורתית משנה את ההתבוננות על יחסי המין ומעלה הבנות של פגיעה מינית בזוגיות. לרוב, זהו שבר הדורש עבודה משמעותית במהלך הטיפול והוא חלק בלתי נפרד ממנו. במהלך הטיפול, האתגר הוא להתחבר לרבדים הסמויים, לתרבות הסמויה המניעה אותן ומניפה דגלים אדומים.

תהילה הכירה את בן הזוג, מהעדה. הם יצאו שנה ונישאו כשהייתה בת 25. היו לה מספר קשרים בעבר, חלקם עם פרנג'ים. את השבר הגדול בחייה היא תולה ביחסי המין לאחר הנישואין. השבר עלה כאשר תהילה מצאה את עצמה מסרבת לקיים יחסי מין. לתדהמתה, לאחר מספר חודשים בטיפול התברר לה שהיא תפסה את המין כחלק ממטלות הטבעיות שאישה צריכה לשאת בהן. מין תלוי בגבר, תמיד ביוזמתו והיא כלי לגיטימי בו הוא אמור להשתמש כשהוא זקוק/רוצה מין. תהילה מדגישה את תדהמתה מעצמה, מאחר והיא עלתה בגיל שנתיים, אינה דוברת אמהרית ומעורה לדבריה בחברה הישראלית "אין לי רק חברות אתיופיות..." השבר העמוק בתוכה הוא הגילוי שהעמדות הסמויות, המפעילות אותה הן אלו התואמות את העמדות של הוריה. בנוסף, תהילה סברה שבן זוגה אוחז בעמדות זהות לשלה- ישראליות". אולם בפועל, כאשר תהילה החלה להרגיש ולהתנהג על פי התרבות המערבית בהקשר של יחסי מין והסכמה מודעת, התחוור לה שהיא מקימת יחסי מין בניגוד לרצונה ברוב הפעמים, מעולם לא יזמה מגע מיני "...השתגעת? שבחורה תבקש?" כשתהילה לא יכלה לשאת את המגעים המיניים, היא בחרה בדרך הנגישה והביעה את מצוקתה סביב "אני מפחדת שהוא ירצח אותי, כי הוא אתיופי ומי יודע מה הו מסוגל לעשות". רק כשיכלה להתבונן בתוך עצמה על חלקים בלתי נגישים שהיו במהלך הגשת התלונה, היה נהיר לה שהקושי הכבד מנשוא הוא יחסי המין בכפיה וחוסר היכולת שלה לשנות ההתנהגות שלה ואת השיח הזוגי על מין. עלתה השאלה בטיפול מה היה קורה לו תהילה הייתה מעלה את תחושותיה ואת מחשבותיה בפני בן הזוג. תהילה התקשתה לדמיין סצנריו כזה.

אצל גברים קיים מצד אחד חשש שבנות הזוג יאשימו אותם בפגיעה מינית, כאסטרטגיה כוחנית במאבק גירושין למשל. נרטיב זה עולה כמעט בכל מפגש עם גבר הנמצא בטיפול בצל החוק. עם זאת, קיים בלבול שפות בין מין, מיניות, תפיסת מגדר ותפיסת תפקידים אצל הגברים. נרטיב עיקרי וגלוי הוא שהאישה היא שותפה למין, דבר הנעשה בהסכמה וחוויה מקרבת, עם פוטנציאל לפגיעה בגבר במקרה של קונפליקט. ברמה הסמויה, אישה תפקידה ל"שחרר" את הגבר מיצריו והיא חלק מהיכולת שלו להגיע לפורקן ולסיפוק מיני. כאן בולטת תפיסת האישה כאובייקט ולא כסובייקט. תפיסה פטריארכלית, מסורתית וכאמור סמויה.  על כך, אתייחס בהמשך.

 

טיפול בגברים

בעבודה  עם הגברים הצעירים ניכר כי הם מתקשים להבין מדוע בנות הזוג תופסות אותם מסוכנים עד כדי חשש שירצחו את בנות זוגן. מתקשים להבין מדוע בנות הזוג נוקטות בצעדים הנתפסים קיצוניים כגון הוצאת צווי הרחקה ונקיטת צעדים אחרים. וקיימת חוויה של יוצאי העדה היא, כי המשטרה נוהגת מולם "על פי הספר" ולחומרה. קרוב לוודאי שזו המציאות.

זהות

בדומה לנשים, מרכיב הזהות צבוע בנרטיב של בלבול. מצד אחד, הרובד הגלוי והנגיש אצל הצעירים הוא "הישראליות" שוב כמוטיב כללי, חסר הגדרה. אלו ששירתו בצבא, מצד אחד מרגישים הזדהות עם הפרנג'ים ומצד שני חוו גזענות- לרוב משפילה מאוד, כולל בשירות הצבאי.  מאחר וגברים רבים מגיעים לטיפול בצל החוק, המפגש עם הגזענות של הרשויות חי בתוכם ועולה בטיפול.

 איתן מספר בגאווה על שירותו ביחידה קרבית ועל כך שהחברים האמיתיים שלו הם אלו שלחמו לצידו בעזה. "...הם יותר קרובים אלי מהאחים שלי ובעצם הם האחים שלי..." עם זאת, איתן מתאר מסע השפלות במהלך הגיוס, אמירות על כך שאתיופים לא משתלבים בצבא, לרוב נכנסים לכלא ולמה לך יחידה קרבית. איתן תיאר את מאבקו בממסד הגזען, אבל מהרגע שהתקבל ליחידה הקרבית התהפכו היוצרות ובזכות עקשנותו וההצלחה בשבירת תקרת הזכוכית הוא זכה לפרגון ולתמיכה לאורך כל השירות. מבחינתו, סיום השירות הינו משבר זהות בפני עצמו. חשוב לציין כי התמה של תקרת הזכוכית הינה מרכזית בחדר הטיפולים, עומדת בפני עצמה ולכן לא אכנס אליה בהרצאה זו.

רצח

רוב הגברים שפגשתי, הואשמו על ידי בנות הזוג כרוצחים פוטנציאלים. החוויה לשאת את ההאשמות הכוזבות- בפועל אף אחד מהן לא רצח, הינה קשה מנשוא. בנוסף, במציאות רשויות החוק: המשטרה, הפרקליטות והערכאות השיפוטיות מחמירות איתם באופן סמוי וגלוי. יצחק שיתף במצוקה של שופטת. הדיון בגזר הדין נקבע באופן אקראי ליום בו התרחש הרצח ברשל"צ על ידי בן העדה. השופטת העידה על עצמה במשפט שבגלל הרצח היא לא יכולה להקל על ההחלטה והיא מודה שיצחק המופיע מולה הוא בן העדה והיא לא יכולה להתעלם מכך. יצחק מצד אחד "מבין אותה" ומצד שני נשא במלוא חומרת סעיף האישום, כאשר ברור לו וגם לשופטת שאילו הדיון היה יום קודם, התוצאה מן הסתם היתה שונה. יצחק שיתף שאם הדיון היה ביום ללא רצח והיו מחמירים איתו, הוא היה נלחם על העמדה הגזענית המשתמעת מההחלטה.

מין ואלימות מינית

נרטיב המיניות עולה ברוב הטיפולים והוא נושא המעסיק ברבדים שונים. עזרא חושש שאשתו שמתלבטת אם להתגרש או להישאר במערכת הזוגית תעליל שהוא אונס אותה כאמצעי. בחוויה שלו ולתפיסתו הגלויה- היא "אתיופית לכל דבר" מצד אחד ו"ישראלית לכל דבר" מצד שני. עזרא מציג שתפקידה של האישה לספק את הגבר, אבל אך ורק כאשר היא רוצה בכך. כבת הזוג אינה מעוניינת לקיים יחסי מין, לרוב הוא יוזם אותם, עזרא נהג לקום מהמיטה וללכת לישון מחוץ לבית- מחשש שהיא תגיד שהוא אנס אותה. במהלך הטיפול, הוא יכל לשנות עמדה לכך שהוא יכול להגיד לה שהוא מבין ומכבד את רצונה ולהישאר בבית ובמיטה הזוגית. עם זאת, עזרא לא מצליח לראות אלטרנטיבה לסיפוק צרכיו המיניים מלבד אישה- אם זו בת הזוג, או מחוץ לנישואין. אוננות אינה אופציה לתפיסתו וכאן בולט הפר בין התפיסה המסורתית לתפיסה המערבית. האישה היא האמצעי היחיד והלגיטימי להגיע לסיפוק מיני.

שני גברים שיתפו בפגיעה מינית שהם עברו. אחד עבר פגיעה מינית בפנימייה. השני עבר פגיעה מינית בצבא. הפוגעים בפנימייה היו בני העדה ואילו בצבא הפוגע היה פרנג'. שניהם לא הביאו נרטיב של גזענות בהקשר של הפגיעה שעברו. הנרטיב העיקרי הוא תפיסה שלעולם לא ניתן יהיה לשתף את המשפחה בפגיעה המינית. כאן, ביחסים הטיפוליים היה גלוי שהיותי פרנ', איפשרה לראשונה לספר את הסיפור של הפגיעה המינית ולתת עדות מכלי ראשון לאדם אחר, רחוק ככל האפשר מהמפחיד והמאיים- המשפחה שלי.

לסיכום

בתהליך הטיפול, המסע האישי נע בין הרובד הגלוי לסמוי. המבט מלא בסתירות, כעסים, תסכול, צמיחה, גילוי והתפתחות. קיים נרטיב משותף של שאיפה למנוע העברה בין דורית של אלימות ושל התפרקות המשפחה, שכן חלק משמעותי מהנשים ומהגברים מגיע ממשפחות של גירושין.

רבים מהגברים מעידים על עצמם כי אינם רוצים לשחזר את הפירוק שחל במשפחות המוצא שלהם. עם זאת, המציאות לרוב מראה שהשחזור כבר התרחש בהגיעם אלינו. בעבודה איתם  הניסיון הוא לעזור לשנות כיוון ולנהוג בדרך אחרת במשפחה שהם מקימים. דרך הרואה את עצמם, את הזולת ואת ילדיהם. המתח בין העולמות כפי שתואר בהרצאה, יכול להסביר את עליית רמות של כעס, תסכול, אכזבה ורגשות קשים נוספים המובילים בסופו של דבר לאלימות.

 

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts
Please reload

Archive