מיקום:

רחוב האסיף 8

פרדס חנה כרכור

ניתן לקבוע פגישה בתיאום מראש.

הקליניקה פועלת בשעות היום והערב, כולל ימי שישי.

טלפון: 0502461341

דוא"ל: yakir10@gmail.com

  • רני יקיר מטפל זוגי ומשפחתי

טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית

February 13, 2018

 

רני יקיר עובד סוציאלי (MSW), מטפל זוגי ומשפחתי

בעבר מנהל קו הסיוע לגברים ונערים במרכז הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית, תל אביב.

 

מאמר מתוך הספר:

יקיר, ר' (2012) טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. בתוך ע' גולדשטיין, ר' רגולנט-לוי (עורכות) לאחות את הקרעים: פורום אשלים למנהלי תכניות טיפול בפגיעה מינית בילדים 2000-2010 אסופת מאמרים. ירושלים: אשלים.

 

 

"אבל יש איזה גלגל, איזו שרשרת שעוברת... היא (הפונה, ר.י.) זרקה את זה והעבירה את זה אליי, ואני נשארת עם הדבר הגדול הזה שהיא חוותה... ואולי יש מן צורך כזה להעביר את זה הלאה ככה, לא לחלוק את זה לבד."

 

הציטוט שלעיל לקוח מתוך ראיון עם חן (שם בדוי), מתנדבת במרכז הסיוע "תאיר" לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. חן מנסה לתאר את התערבבות העולמות שבין פונה לקו הסיוע לבין המסייעת. אמירה זו מדגימה, ולו במעט את מורכבות המפגש של מסייעת עם פונה, המשתפת אותה בפגיעה המינית שעברה. הראיון התקיים במסגרת מחקר על טראומטיזציה מכלי שני בקרב מתנדבות במרכז הסיוע "תאיר" בשנת 2008.

 

הרעיון למחקר עלה אצלי בעקבות עיסוקי כרכז קו הסיוע לגברים ולנערים נפגעי תקיפה מינית. התחלתי את פעילותי במסגרת מרכז הסיוע כמתנדב. לאחר מספר שנים קבלתי את תפקיד רכז קו הסיוע. במשך השנים, התבוננתי בתהליכים אותם עברתי בעקבות החשיפה המתמשכת לתכנים הקשורים לעולם של תקיפה ופגיעה מינית.

 

במקביל, העסיקו אותי שאלות על עולמם הרגשי של המסייעים. סוגיות מורכבות, הן אישיות והן חברתיות, עלו במפגשי הדרכה קבוצתיים ובשיחות אישיות עם מסייעים. אותם גברים, אשר בחרו להתנדב בסיוע לגברים נפגעי תקיפה מינית, בחרו באותה עת להיחשף במקביל לתכנים קשים מתוך עולמם של הפונים לקו הסיוע: גילוי עריות, סדיזם, ברוטאליות ואלימות, רגשות אשמה, בדידות, ניתוק וזרות. ניכר, כי עולמות התוכן הללו, השזורים ביניהם בגלוי ובסמוי, משפיעים לאורך זמן גם על חייהם של המסייעים. השפעה זו נקראת בספרות המקצועית "טראומטיזציה מכלי שני" ובכך יעסוק הפרק.

 

בקורס ההכשרה הייעודי לומדים המתנדבים את תפקיד הסיוע תוך התכוונות מתמדת לאמפתיה, חוסר שיפוטיות וסבלנות. סקרנה אותי במיוחד הזווית בה מתבטאת טראומטיזציה מכלי שני אצל גברים העוסקים בסיוע לגברים שנפגעו מינית. החברה משייכת לנשים היפגעות וקורבנות, והתקיפה משויכת חברתית לגברים. מסיבות אתיות, לא ראיתי לנכון לערוך מחקר במקום עבודתי. בישראל ישנם רק שני קווי סיוע לגברים – האחד כללי והשני לציבור הדתי ושניהם פועלים במסגרת מרכז הסיוע בתל אביב, בו עבדתי בזמן עריכת המחקר. לכן החלטתי לערוך את המחקר במסגרת קו הסיוע לנשים ברחובות.

 

המטפלים בנפגעי תקיפה והתעללות מינית נחשפים לאחת הזוועות האנושיות הקשות להכלה. תקיפה מינית מתרחשת לרוב באופן נסתר, כך שהנפגע או הנפגעת נשארים לבד עם סודם. חשיפת סיפור הפגיעה מלווה לרוב בסנקציות חברתיות חמורות. פגיעה מינית היא לעתים טראומה מתמשכת, כמו למשל במקרים של גילוי עריות. תקיפה מינית עלולה לשבש מערכות קוגניטיביות ופיזיולוגיות, וכן לגרום להפרעה פוסט-טראומטית. הבחירה להתנדב ולהיחשף לתכנים אלו ראויה להערכה ולהשתאות. מענה לשיחה בקו הסיוע טומן בחובו פוטנציאל חשיפה לתיאורים של גילוי עריות, אונס קבוצתי, סדיזם, אלימות קשה והתעללות רגשית. החשיפה לתכנים ולתחושות בעבודה בקו הסיוע מביאה להשפעות שחלקן מחזקות ומעצימות וחלקן קשות להכלה. המחקר מתמקד בהשפעות אלה.

טראומטיזציה מכלי שני

הספרות והמחקר המקצועיים בנושאי טראומה והפרעת לחץ פוסט-טראומטי (PTSD) עוסקים לרוב בקרבן הראשי – האדם שנפגע או נחשף ישירות לטראומה. מגמות עכשוויות תופסות את הטראומה כמשפיעה במקביל גם על הסובבים אותו. הנחת היסוד בתיאוריות של טראומטיזציה מכלי שני היא, שסימפטומים של לחץ הם בעלי אופי מחלחל וכי אלו הקרובים לקרבן הטראומה עלולים "להידבק" בהם ולהדביק אחרים. המנגנונים כוללים, בין היתר, תהליכי הפנמה, הזדהות, שינוי בסכמות קוגניטיביות והעברה טראומתית. תהליכים אלו הם לרוב סמויים ובלתי-מודעים, וגורמים לנפגע מכלי שני לסבול מתהליכי לחץ ושחיקה. 

אציג שלוש תיאוריות מרכזיות בתחום הטראומטיזציה מכלי שני: לחץ טראומטי משני (secondary traumatic stress), עייפת החמלה  (compassion fatigue) וטראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization). אסקור מספר גורמי סיכון להתפתחות טראומטיזציה מכלי שני (VT) בקרב מטפלים בנפגעי תקיפה מינית.

 

 

תיאוריות של טראומטיזציה מכלי שני

לחץ טראומטי משני secondary traumatic stress))

לחץ טראומטי משני STS)) הינו מושג שנטבע על-ידי פיגלי (Figley, 1995) ונקרא בתחילה "קרבנות משנית" (secondary victimization). המונח נסמך על תסמינים  קליניים שעלו בשיחות עם מטפלים אשר דיווחו על אפיזודות של עצב, עייפות, חוסר שינה, חרדה ומאפיינים נוספים של לחץ (stress) על רקע עבודה עם נפגעי טראומה. פיגלי (Figley, 1995) מגדיר לחץ טראומטי משני כמכלול של התנהגות ורגשות הנוצרים כתגובה לידיעה על אירועים טראומטיים שחווה אדם קרוב. הוא טוען, כי טראומה נחווית הן באופן ישיר והן באופן עקיף. גורם הלחץ אצל המטפל הוא הרצון והמחוייבות לעזור לאדם הסובל, והמנגנון להתפתחות לחץ טראומטי משני הוא האמפתיה כלפי המטופל. כך, המטפל מפתח סימפטומים דומים לאדם שחווה את הטראומה (Bober & Regehr, 2006).

עייפת החמלה (compassion fatigue)

עייפת החמלה (CF) דומה במהותה ל-STS, אך מרחיבה את הגישה הסימפטומטולוגית ומדגישה עייפות, לאות ולחץ כתוצאה מאמפתיה (Figley, 1995; 1996; 2002). בשנת 2006 פותח הרעיון על ידי Adams, Boscarino & Figley. לשיטתם, עייפת החמלה (CF) היא הירידה בקיבולת וביכולת של המטפל לגלות עניין ואמפתיה. סלטון ופיגלי תיארו כיצד מרחשת עייפת החמלה מתוך תהליך של אמפתיה יתרה הבאה לידי ביטוי בטיפול ובאינטראקציה עם הניצולים (Salton & Figley, 2003). ביטוייה הם ריחוק רגשי וחוסר אמונה אצל המטפל או המסייע בדומה לנפגעי הטראומה הישירים (Dutton & Rubinstein, 1995). סטאם (Stamm, 2002) מתאר מצב של איזון בין סיפוק של חמלה (compassion satisfaction – CS) לו זוכה המטפל מן האינטראקציה עם נפגע הטראומה לבין עייפת החמלה.

טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization)

המונח "טראומטיזציה מכלי שני" (vicarious traumatization -VT) נטבע על-ידי McCann & Pearlman (1990) כדי לתאר שינויים שליליים בקרב מטפלים בשורדי טראומה. השינויים כוללים הפרעות בתפיסת העצמי, ברוחניות, בתפיסות עולם, ביחסים הבין-אישיים ובהתנהגות. התופעות מופיעות בעקבות הקשבה אמפתית לאורך זמן וחשיפה לתיאורים מפורטים של ההתעללות שחוו המטופלים. הם מתבטאים גם בשינויים בסכמות הקוגניטיביות אצל המטפלים לאורך זמן (Figley, 1995; McCann & Pearlman, 1990; Pearlman & Mac Ian, 1995; Pearlman & Saakvitne, 1995a). הביטוי vicarious" traumatization" תורגם במספר מאמרים למונח "טראומה חלופית". אולם לטעמי, "טראומטיזציה מכלי שני" הוא ביטוי קולע יותר. לכן, אשתמש במונח זה. זאת למרות שהמונח "טראומטיזציה מכלי שני" משמש פעמים רבות לתיאור כללי של שלושת התיאוריות.

הטראומטיזציה מכלי שני (VT), היא התהליך שבו נגרמות השפעות מצטברות של שינוי במטפל כתוצאה מעבודה עם נפגעי טראומה ( Jenkins & Baird, 2002). זו היא גם התוצאה של זליגה מתמשכת של חומרים טראומטיים ממטופלים רבים (Shubs, 2008), ללא קשר למטופל ספציפי (Adams & Riggs, 2008).

Pearlman & Saakvitne (1995b), מתארות שינויים בעצמי של המטפל המתבטאים בעיוותים בסכמות הקוגניטיביות, בזהות, במערכת הזיכרון ובאמונות. מאחר שהמונח vicarious ttaumatization מתייחס למשמעויות של שינוי בסכמות קוגניטיביות כהסתגלות, מודעות עצמית ויחסי אמון, הרי שהיא המתאימה ביותר למחקר על טראומטיזציה מכלי שני בקרב מטפלים בנפגעי תקיפה והתעללות מינית. ה-vicarious traumatization בולטת בקרב אנשי מקצוע העובדים עם נפגעי תקיפה מינית וגילוי עריות (Jenkins & Baird, 2002).

גורמי סיכון להתפתחות טראומטיזציה מכלי שני

גורמי הסיכון שנסקרו במחקר זה הם: היסטוריה אישית של טראומה אצל המסייע, העברה טראומטית, שחיקה ונטל, וכן איכות, משך ומערך ההכשרה וההדרכה.

היסטוריה אישית של טראומה

היסטוריה אישית של טראומה אצל המטפל היא אחד הגורמים להתפתחותה של טראומטיזציה מכלי שני (Adams & Riggs, 2008). יחד עם זאת, טראומה אישית בקרב מטפלים שעברו התעללות בעצמם עשויה לסייע – כאשר לאור הניסיון האישי לומדים חלקם לתפקד טוב יותר כמטפלים (Little & Hamby, 2001). מטפלים רבים בנפגעי טראומה התנסו באירוע טראומטי במהלך חייהם (Figley, 1995; Pearlman & Saakvitne, 1995a). חלקם רגישים יותר לפתח טראומטיזציה מכלי שני לסוגיה, בגלל עליה בעוצמת הלחץ האמפתי (Brady, Guy, Poelstara & Fletcher Brokaw, 1999).

בעקבות החשיפה המתמשכת עלולה להיווצר אצל המטפל חדירה של דימויים טראומטיים ועליית סוגיות בלתי פתורות (Pearlman & Mac Ian, 1995; Slaton & Figley, 2003). פגיעה מינית שהתרחשה בילדותו של המטפל יכולה להשפיע בעת טיפול באנשים בעלי היסטוריה דומה (Little & Hamby, 2001). עבר טראומתי עלול לגרום להזדהות ומעורבות יתר, ולשאיפה לא מציאותית ל"הצלה" מִיָּדִית של המטופל (Wilson & Lindy, 1994).

 

העברה טראומטית (traumatic transference)

לפי הרמן (1992), תגובות ההעברה הטראומטית האופייניות לסובלים מ-PTSD ומ-Complex PTSD, הן בעלות מאפיינים קיצוניים של חיים ומוות וכוח הרסני החודרים למרחב הטיפולי.

הרמן  מייחסת את הכוח ההרסני המורגש בחדר הטיפול לחדירת אלימותו של המתעלל. בזמן התרחשות הטראומה המינית נמצא/ת הנפגע/ת במצב של חוסר אונים וחוסר ישע. בטיפול, נוטה הנפגעת ליחס למטפל דמות אידיאלית, מגנה ומצילה מפני חוויה חוזרת של הטראומה. כאשר המטפל אינו עומד בציפיות – התגובה מתבטאת פעמים רבות, בזעם כלפיו. ההעברה הטראומטית מכוונת כלפי המתעלל, שאינו נמצא באופן פיזי בחדר, אך נוכח בו מחשבתית רגשית, ומופנית אל המטפל.

שחיקה ונטל (burnout & burden)

המונחים שחיקה ונטל מופיעים בספרות לסירוגין בקשר לתופעה המתרחשת בעת עבודה ואינטראקציה יומיומית עם בני אדם. על-פי Thomas (2004), שחיקה היא סינדרום פתולוגי בו מתקיימים צמצום רגשי (emotional depletion) וניתוק רגשי (maladaptive detachment) בתגובה ללחץ תעסוקתי מתמשך. התהליך הוא הדרגתי ומתבטא בין השאר בלחץ, ייאוש, תשישות רגשית ודה-פרסונליזציה (Maslach, 1987). Maslach, Jackson & Leiter (1997) הראו כי ביטוי קליני שכיח הוא ציניות המנתקת את האדם מהעיסוק. לחץ יכול להגביר את אפקט השחיקה ואת תחושת חוסר ההישג (Shapiro, Warren Brown & Bigel, 2007). שחיקה, בניגוד לטראומטיזציה מכלי שני, אינה מובילה לשינויים באמון, להרגשה של חוסר שליטה, להפרעה באינטימיות ולדימויים פולשניים (Trippany, White Kress & Wilcoxon, 2004).

איכות ומשך ההכשרה

כשירותו (competence) של המטפל היא גורם חוסן מרכזי. לכן, הכשרת המטפל צריכה להיות בהלימה לעבודתו (Kanter, 2007). ציפיות לא ריאליות מהעיסוק גורמות ללחץ פסיכולוגי במפגש עם המציאות. פנטזיית הצלה של המטופלים תגרום למתח וללחץ, כאשר ייווצר פער גדול בין השאיפה לתוצאות, ותוביל ל-vicarious traumatization (Slaton & Figley, 2003).

תכניות ההכשרה במקצועות טיפוליים ובארגוני סיוע אינן כוללות לרוב את נושא הטראומטיזציה מכלי שני ואת דרכי התמודדות איתה (White, 1998). שני גורמים נלווים,  חופפים לעיתים, הם גיל צעיר וסמיכות לסיום ההכשרה (Shapiro et al, 2007). על אודות הכשרתן של המסייעות במרכז הסיוע, תינתן סקירה קצרה בהמשך.

הדרכה (supervision)

אנשי מקצוע טיפולי מתמודדים עם חשיפה לתחושות של מצוקה, חרדה, שחיקה וטראומטיזציה מכלי שני, הפוגעים ביכולתם המקצועית. לכן, חשוב למטפל לקבל הדרכה מתמשכת (Barnett, Baker, Elman & Schoener, 2007). ההדרכה צריכה לתת מענה למשברים, וכן לאפשר רכישת ידע חדש, מיומנויות, שימור יכולות, תחושת אוטונומיה ומסגרת לעיבוד הרגשות השליליים (Hess, 1987). היעדר או איכות בלתי מספקת של הדרכה, מהווים גורם סיכון עבור המטפל. על ארגון סיוע מוטלת החובה לספק מערך הדרכה מתאים. ארגון הנכשל בכך, משחזר את תפקיד התוקפן או העומד מן הצד (Pearlman & Saakvitne, 1995a). יחד עם זאת, Barnett et al (2007) הזהירו מפני הדרכה חושפנית מדי, העשויה להיות מאיימת, פוגענית ומכאיבה. 

סיוע נפשי הניתן במסגרות לא-פורמליות

המחקר בטראומטיזציה מכלי שני התמקד באנשי מקצוע ובמטפלים בנפגעי טראומה כגון אחיות ורופאים, שירותי הצלה, משטרה ואף פרקליטים. מדובר במחקרים שנערכו במערכות מסודרות בהן ניתנת בדרך כלל הדרכה מסודרת המהווה חלק אינהרנטי ממערך העבודה. כאשר מדובר במתנדבים העוסקים במתן סיוע לנפגעי טראומה, מדובר לרוב במערכות המעניקות ליווי חלקי או מינימאלי. לכן, מרבית המחקרים על טראומטיזציה מכלי שני נעשה על פסיכולוגים ועובדים סוציאליים. בחקירת אוכלוסיה זו מצויים שני יתרונות: נערכות השתלמויות מקצועיות והדרכה ומוגדרת כמות סדורה של מטופלים לכל מטפל. נתונים אלה ניתנים להערכה. המחקר על מתנדבים הפועלים בתחום הסיוע לנפגעי טראומה הוא מועט. ההתנדבות מציבה סוגיות מורכבות של הדרכה וקשר עם הארגון וכן סוגיות של גבולות בין מקצועיים והשפעת משך ההתנדבות. בנוסף קיים קושי לכמת את מספר הקשרים של המתנדב המסייע עם נפגעי הטראומה.

קווי סיוע טלפוני

קווי סיוע טלפוני ומרכזי סיוע מאפשרים גישה מִיָּדִית, באופן אנונימי וזמין, להתערבות בשעת משבר (Kinzel & Nanson, 2000). קווי סיוע רבים מאפשרים אנונימיות לפונים (Hall & Schlosar, 1995). הפרדיגמה היא, לסייע לפונה להעריך את הסיטואציה, ולבטא את רגשותיו. המסייע משתמש בהקשבה אמפתית, תמיכה רגשית ומתן מידע על הבעיה והקשריה החברתיים (Kinzel & Nanson, 2000). תפיסת הסיוע היא, שהפונה יודע מה טוב עבורו וכי הייעוץ עוזר לו לקבל בעצמו את החלטותיו (MacKinnon, 1998).

התחלופה הרבה של מתנדבים במרכזי הסיוע מאלצת את הארגונים לערוך גיוס והכשרה תכופים. התחלופה נובעת מחד-הפעמיות של המפגש עם הפונה ואי-הוודאות לגבי המשך הקשר (Cyr & Dowrick, 1991). המתנדב אינו יכול לעקוב אחרי תוצאות עבודתו ולראות שיפור או החלמה. גורם נוסף לשחיקה הוא ההתעלמות מן המטפל וההתייחסות אליו כאל אובייקט (MacKinnon, 1998).

שינויים בסכמות קוגניטיביות בקרב עובדות סוציאליות במרכז סיוע נמצאו על-ידי Clemans (2004) וכללו פחד ללכת בלילה לבד, פחד מאלימות מינית, חשדנות כלפי הזולת, דאגה והגנתיות יתר כלפי ילדיהן, בלבול בחיי המין והימנעות ממין. לעומת זאת, Hellman & House (2006) מצאו כי מתנדבות במרכזי סיוע בפגיעה מינית מדווחות על סיפוק מהעבודה ההתנדבותית ועל מחויבות רגשית כגורמים להמשך ההתנדבות.

התנדבות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית "תאיר"

מרכז הסיוע "תאיר" הוא מלכ"ר שהעסיק בשנת 2008 בעת עריכת המחקר, שש עובדות בשכר במשרות חלקיות ו-45 מתנדבות, המקיימות את עיקר פעילויותיה של העמותה. לצורך מחקר זה, מירב תשומת הלב התמקד במתנדבות הנותנות סיוע על-ידי מענה טלפוני. בנוסף, מתקיימות פגישות בודדות של סיוע באופן מוגבל לפונות וליוויין בהליך הפלילי ולבתי-חולים. המתנדבות עוברות ראיונות קבלה, ולאחר מכן קורס הכשרה של 26 מפגשים בני שלוש שעות, על בסיס שבועי. את ההכשרה מנחה אשת צוות מקצועי בשכר ומתנדבת ותיקה בעלת הכשרה בהנחיית  קבוצות. במסגרת ההכשרה, הן לומדות על פגיעה מינית לסוגיה, נערכים תרגילי סימולציה והרצאות מקצועיות בנושאים שונים, ומתקיים שיתוף בסיפור אישי על חוויית חיים משמעותית. מועברים גם נושאים של העצמה נשית ופמיניזם. קורס ההכשרה יוצר קשרים חברתיים בין המשתתפות ותהליכים בין-אישיים משמעותיים ועמוקים.

מערך ההדרכה מורכב מארבע קבוצות הנפגשות אחת לחמישה שבועות במשך שעתיים, לאורך כל השנה. ההדרכה מונחית על-ידי אשת מקצוע מהצוות בשכר ומנחה חיצונית מתחום הטיפול. מפגשי ההדרכה הם חובה. במידה שמתנדבת אינה מגיעה למפגשים, היא מוזמנת על-ידי הוועד המנהל לשיחה אישית.

תפיסת העולם בקו הסיוע, היא של התערבות ראשונית בשעת משבר. עקרון הסיוע מושתת על העצמה והחזרת השליטה לפונה, מתוך האמונה שהיא יודעת מה טוב עבורה. שיחת הסיוע מכוונת לייצר אווירה מכילה, תומכת ובלתי-שיפוטית. התערבות בשעת משבר מניחה שמשך ההתקשרות הוא זמני וקצר, ללא setting מוגדר. המסייעת בקו הסיוע אינה יכולה לדעת מה מצפה לה כאשר היא עונה לשיחה טלפונית. זאת בניגוד לקשר טיפולי המושתת על setting קבוע בהתאם לסוג הטיפול.

ספקטרום רחב של מצבים ומצוקות מובילים לפנייה לקו הסיוע. ישנן פונות קבועות המטלפנות ו/או מגיעות בקביעות שאינן נכנסות להגדרת התערבות ראשונית בשעת משבר, ומהוות אתגר למסייעות ולנשות המקצוע. הפונה שעברה פגיעה מינית, אירועי חיים קשים וטראומטיים וסובלת מהשלכותיהם מתקשרת על-מנת לשתף ולקבל אוזן קשבת. הגישה הנאיבית היא שמכיוון שהיא עצמה קרבן התעללות ופגיעה, אין לצפות ממנה לביטויים והתנהגויות מתעללות ואלימות כלפי המסייעות. אך המציאות והספרות המקצועית מלמדים אותנו אחרת.

המחקר הנוכחי

הנחת המחקר היא כי מתנדבות במרכז סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית חוות טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization). הוא בוחן את ממדיה ואת דרכי ביטויה. המחקר הוא איכותני, ובמסגרתו נערכו ראיונות עומק עם מתנדבות. מטרת הראיון הייתה לתת ביטוי לנרטיב של הנבדקות.

שאלת המחקר היא: מהם הגורמים לטראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization) בקרב המתנדבות?

הנבדקות

הנבדקות הן מתנדבות במרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית "תאיר" שעברו קורס הכשרה, כמתואר לעיל, ופעילות בקו הסיוע שנה לפחות מסיום הכשרתן. במחקר השתתפו שמונה נבדקות בין הגילאים 64-28 (md=41.50). חמש מתוך הנבדקות בעלות השכלה אקדמית, מתוכן שלוש בעלות מקצוע טיפולי. הנבדקות ענו לפנייה כללית למתנדבות מרכז הסיוע להשתתף במחקר ואישרו בכתב את הקלטת הריאיון. הן יודעו כי בכל עת, עד להגשת המחקר, ברשותן לבקש שלא ייעשה בו שימוש, ללא הסבר. לנבדקות ניתנו באופן אקראי שמות בדויים בסדר עולה על-פי האותיות א'-ח' בהתאמה, כך שלא ניתן יהיה לזהותן. המתנדבות מבצעות בדרך כלל משמרת אחת בשבוע, הנמשכת שעתיים. רוב המשמרות מתבצעות במרכז הסיוע, ולעתים בביתה של המתנדבת. מרכיב נוסף בפעילות ההתנדבותית כולל ליווי נפגעות בהליך הפלילי וליווי לבתי-חולים. לעתים עורכות המתנדבות פגישות סיוע אישיות עם פונות.

מחקר איכותני

כלי המחקר הוא ראיון-עומק, חצי מובנה, המורכב משאלות פתוחות השייכות לנושאים המוגדרים מראש. טכניקה זו מאפשרת לנבדקות להעלות תכנים כפי הבנתן. הריאיון מורכב משאלת פתיחה ומספר שאלות שנקבעו מראש כמבנה אשר מתמקד בשאלת המחקר מזוויות שונות (שקדי, 2006). הראיונות הוקלטו ותומללו לצורך העבודה. הנבדקות בחרו את מקום קיום הריאיון. משך הריאיון היה כשעה עד שעה וחצי. שאלות לדוגמה: "ספרי לי על משמעות הסיוע עבורך";  "אילו קשיים עוברות, לדעתך, המתנדבות במרכז הסיוע?"

ניתוח הראיונות

ניתוח הראיונות העלה שלוש תמות מרכזיות השזורות זו בזו: א. חשיפה מתמשכת לטראומה. ב. שינויים קוגניטיביים וסימפטומים של טראומה. ג. קושי בהצבת גבולות. בכתיבת העבודה עלתה השאלה מהי סיבה ומהו מסובב וכיצד חופפות ומשפיעות מעגלית התמות אחת על האחרת.

התמות המרכזיות:

                  1. חשיפה מתמשכת לטראומה:

תמה זו גובשה על בסיס ארבע קטגוריות: תוכן יומן הסיוע, שיחות מתעללות בקו הסיוע, היסטוריה אישית של טראומה וערבוב עולמות – העברה טראומטית. הנושאים שלובים זה בזה. חובת הקריאה ביומן הסיוע בכל משמרת ומשמרת חושפת את המסייעות לתכנים של התעללות מינית וסדיזם. מהראיונות עלה, כי הקריאה ביומן כתהליך של שגרת עבודה יוצרת לחץ ועומס קוגניטיבי. אלה נמנים בין הגורמים לטראומטיזציה מכלי שני (Jenkins & Baird, 2002).

לעומת החשיפה הפסיבית לקריאת היומן, נחשפות המסייעות לטראומטיזציה אקטיבית כאשר מתרחש מפגש בעל אופי מתעלל בקו הסיוע. הפוטנציאל של שיחה מתעללת מציב את המסייעות בכוננות ובדריכות. השיחות גובות מחיר רגשי רב וגוררות הזדקקות למשאבי אמפתיה רבים הגורמים לעייפת החמלה(Figley, 1995) .

1.א. תוכן יומן הסיוע

יומן הסיוע משמש לתיעוד השיחות המתקבלות. כל שיחה מתועדת על פי קריטריונים מראש ועל פי שיקוליה של המסייעת. בתחילת כל משמרת, המסייעת נדרשת להתעדכן בשיחות שהתקבלו בהעדרה. מסייעת שמבצעת את המשמרת בביתה, נדרשת להגיע למרכז הסיוע על מנת להתעדכן על ידי קריאה ביומן. במרכז הסיוע מהווה היומן בו מתועדות השיחות את הנרטיב הקולקטיבי של המתנדבות ושל הצוות המקצועי. היומן משמש עדות כתובה, מעין "ספר הטראומה" של הנשים הפועלות במרכז בהווה ובעבר. שש נבדקות ציינו שקריאת היומן נתן להן רצף של התבוננות במתרחש במרכז והקריאה הייתה חשובה להן, במקביל ציינו גם תחושות קושי ועומס רגשי הכרוכים בפעולה זו. רוב הנבדקות ציינו את השפעות קריאת היומן, למרות שלא נשאלה שאלה ישירה בנושא.

"אחרי שאני קוראת כל שבוע את הדיווחים האלה, המאוד מיניים, על אבות שמבצעים גילוי עריות ועל כל מיני 'דברים נחמדים'... פשוט אנטיפתיה... מציאות מאוד מזעזעת " (זהבה)

שגרת קריאת הדיווחים נחווית כחוויה שוחקת, הדורשת משאבי אנרגיה, קוגניציה ורגש מהמתנדבת.

"...שחיקה, אני חושבת שהיא... אתה יושב כל שבוע על הקו.. מגיעות שיחות, לא מגיעות שיחות – אני תמיד רושמת לי פה ביומן את השיחות, כי היומן מלמד גם על המקרים וגם על אופן ההתמודדות של אם יקרה... אני חושבת שגם מה ששוחק זה גם סוג של ידיעה שזה לעולם לא, לעולם לא יהיה לזה סוף... " (איילה)

עולה קושי להבחין בין הפונות ולזכור כל אחת ויש חשש להיכשל או לטעות.

"קושי אחד שיש לי זה לזכור... יש ביומן הרבה מאוד מקרים... והייתה אזהרה שאם מישהי מתקשרת, אנחנו לא מסייעות לה... וגם לא זכרתי את ההערות לגביה" (גילה)

 בארגון לא קיימת התייחסות גלויה לפוטנציאל העומס הרגשי והקושי הנובעים מהחובה לקרוא ביומן. בספרות לא מצאתי התייחסות להשפעת דומה.

1.ב. שיחות מתעללות בקו הסיוע

קו הסיוע מצטייר כמקום להכלה, אמפתיה, שיתוף בכאב ועזרה לאדם שעבר התעללות וטראומה. התייחסות למצוקתה של הפונה היא עיקר כוונתה של המסייעת. שיחות בעלות אופי מתעלל מגיעות והן בלתי צפויות. כל הנבדקות התייחסו לשיחות מסוג זה מזוויות שונות. לעתים זה אף נתפס כלא לגיטימי להתלונן עליהן. יש מסייעות המניחות שכיוון שהפונה מעברו השני של קו הטלפון עברה פגיעה מינית ו/או טראומה נפשית, היא אינה בעלת פוטנציאל להתנהגות אלימה ופוגענית.

"... המקרה שהוא מבחינתי הנבוט בראש, כמו שאומרים, איכשהו תמיד הצטייר לי, וגם מהקורס עצמו, שהפונה היא המישהי המסכנה, הדומעת האומללה, חסרת האונים, והיה לי מקרה של מישהי שהייתה תוקפנית ואגרסיבית..." (איילה)

היא נוגעת גם בפער שבין הכשרת המתנדבות לבין הפוטנציאל הפוגעני של שיחות מתעללות.

" אני חושבת שאין מנוס מכך שכל מתנדבת תחווה סוג של פגיעה או טלטלה כזו או אחרת, כי בסופו של דבר אין שום דבר שיכול להכין אותך לזה." (איילה)

גילה מתארת את השיחה עם הפונה כאירוע טראומטי הנשאר אתה מספר שבועות:

"היה זוועה. זה משהו שעשה לי קצת טראומה. לקחתי כמה שבועות ואחר-כך פניתי לאשת צוות... הרגשתי לא יוצלחית, כאילו רציתי, נכשלתי, הרגשתי כאילו נתנו לי סטירה, ועשיתי משהו ואני פתי..."

רק לאחר תקופה היא פנתה לעזרה. בדומה לאיילה, גילה חוותה טראומה משיחה מתעללת ולא הייתה מוכנה נפשית לכך.

"אבל בכל זאת כן הקשבתי והייתי שם בשבילה, כי הבנתי שזה גם איזשהו צורך שלה להוציא את הדברים האלה, כי היא מעבירה את ההתעללות הזאת אליי, שהיא רוצה שאבין, שאני אחווה את מה שהיא חוותה..." (דנה)

דנה מוצאת את הצבת הגבולות בהקשר של שיחה מתעללת כדבר לגיטימי ומתבקש:

"... מבחינתי, אני חייבת להגיד שמותר (להציב גבול, ר.י.) מבחינת מה שמעבירים לנו פה במרכז, שאם אנו מרגישות שמתעללים בנו ואונסים אותנו לשמוע מה שאנחנו לא רוצות, יש לנו את המקום להגיד (את דעתנו השונה, ר.י.) ולשים את זה על השולחן."

יש מימד של דריכות והפתעה:

"... אנחנו לא תמיד יודעים...לכן אנחנו משלמים מחיר שאנחנו חשדניים לכל אחד, כי כל אחד יכולה להיות היא (פונה מתעללת, ר.י.)... והיא שואבת מאתנו המון-המון כוחות... זה חלק מהעבודה" (הילה)

השיחות המתעללות גורמות לחשדנות כלפי הפונות. הן מכניסות אלמנטים של דריכות, חוסר אונים נרכש וחשש שאין זה לגיטימי להעלותם לדיון. הן מהוות גורם נוסף לעייפת החמלה ול-vicarious traumatization אצל המתנדבות. לא נמצא בספרות מחקר שבדק באופן ישיר את הקשר בין שיחות מתעללות לבין טראומה מכלי שני.

1.ג. היסטוריה אישית של טראומה

מהלך חייהן של המסייעות, ובייחוד היסטוריה אישית של טראומה לפני ותוך כדי ההתנדבות, יכולים לבוא לידי ביטוי בזמן ובעקבות הסיוע. שבע נבדקות התייחסו להיסטוריה אישית של טראומה, שש מהן ציינו טראומה מינית.

גילה מייצגת תפיסה, לפיה נשים המגיעות להתנדב במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית הן בעלות היסטוריה של טראומה מינית:

 "אין לי ספק שמי שמגיע לקורס הזה, מגיע מאיזשהו ניסיון אישי שהוא עבר בעצמו..." היא מעידה על עצמה: "... ואני באתי עם סיפור כזה..."

לעומתה, חן משקיפה על הסוגיה מזווית אישית, אשר התחדדה לאחר שהחלה בהתנדבות:

 "אני פשוט שמתי לעצמי, הרכבתי, משקפיים אחרות לגמרי ממה שכל חיי הסתכלתי, ובחיי עברתי התעללויות ותקיפות."

בעקבות קורס ההכשרה וההתנדבות בחנה חן שוב את חייה. היא מצאה בהם מאורעות טראומתיים, להם לא הייתה ערה קודם לכן:

"לא הגעתי למצבים שאנסו אותי, ולא, אם זה היה משהו בכפייה זה היה בגלל  שאני לא ידעתי להגיד את הלא...לא משנה, אלף ואחד מקרים. הפוינט הוא, שברגע שהרכבתי את המשקפיים האלה, מבחינתי, זה לא משהו שאפשר להוריד אותם היום".

דנה מיטיבה לתאר את התהליך בו ההיסטוריה האישית של הטראומה הובילה אותה להתנדב במרכז הסיוע:

"ישבתי שם בכיתה (במסגרת לימודים אקדמיים, ר.י.) והרגשתי כאילו כל מה שהיא אומרת לי פוגע לי בבטן... ולא ידעתי למה... כאילו הנושא הזה פתאום בוער בי מבפנים... ובסופו של דבר ידעתי שאני רוצה להתנדב"

היסטוריה אישית של פגיעה מינית שלא עובדה מעוררת חרדה.

"יש (מתנדבות, ר.י.) נפגעות גילוי עריות שאני בהחלט חושבת שקשה לי להבין את המקום הזה של להיפגש עם הכאב כל הזמן. אני חושבת שיהיה להן קשה, שזה ישפיע עליהן בצורה דרמטית, אם לא הרסנית" (הילה)

היסטוריה אישית מעובדת של טראומה יכולה להוות מניע להצטרפות ומייצרת יכולות טובות לסייע, בזכות ניסיון חיים. לעומת זאת, טראומה בלתי מעובדת נמצאה כבעלת פוטנציאל לפגיעה במתנדבת עצמה ועלולה לגרום לטראומטיזציה מכלי שני גם בקרב מתנדבות אחרות. בקרב המסייעות קיים חשש מפני השלכות שליליות בעקבות ההתנדבות.

1.ד. ערבוב עולמות – העברה טראומטית

העברה טראומטית נתפסת כמערכת של כלים שלובים, בה מיטשטש הגבול בין הפונה למסייעת. ההעברה יכולה לנוע למרחב שבין המתנדבת למעגל האישי שלה. (הרמן, 1992). העברה טראומטית נוצרת כתוצאה מעיוות בתגובות הרגשיות כלפי בעלי סמכות של מטופלים הסובלים מ-PTSD. ניתן לשער, שלעתים קרובות נתפסות המסייעות כדמות בעלת סמכות אליה מגיבות הפונות. שש נבדקות התייחסו לנושא.

חן מציינת את הטראומה כדבר העובר בשרשרת:

"אבל יש איזה גלגל, איזו שרשרת שעוברת. היא זרקה את זה והעבירה את זה אליי, ואני נשארת עם הדבר הגדול הזה שהיא חוותה. ואולי יש מן צורך כזה להעביר את זה הלאה, ככה, לא לחלוק את זה לבד."

הילה מתארת את הקושי לעשות הפרדה:

"... הייתה לי שם איזו הזדהות, כי גם אני ... זה עשה לי איזו סמטוחה כזאת, קושי לעשות את ההפרדה..."

ורד מאפשרת לעצמה זמן להכיל את השיחה, ובכך להציב גבול בין חווית השיחה לשגרה:

"... זה מאוד קשה. בפיזיות, אני באמת עוברת לחדר אחר ואף פעם לא יוצאת מיד כשהשיחה נגמרת. אני תמיד נשארת באחד החדרים קצת יותר... כי זה ב-mode אחר, זה של קו הסיוע."

איילה מדברת על טשטוש גבולות בין הפונה למסייעת, אשר מוביל להזדהות עמוקה.

"... אני נתתי את עצמי בצורה טוטלית, ולמעשה היטשטשו הגבולות בין איפה אני מתחילה ואיפה אני נגמרת... הרגשתי כאילו אני נפגעת כמוה... הרגשתי את כל הפגיעה שלה בעצמות שלי, בדם... הרגשתי כאילו עברתי את מה שהיא עוברת."

גבול עדין מפריד בין היכולת לאמפתיה, החיונית לעבודת הסיוע, לבין הזדהות יתרה  הפוגעת במתנדבות. העברה טראומתית מקשה על הכלת התכנים והרגשות העולים בשיחות.  

2. שינויים קוגניטיביים וסימפטומים של טראומה:

תמה זו חולקה לשלוש קטגוריות: א. חוסר אמון בסביבה. ב. שיחות שנחקקות. ג. פולשנות ודיסוציאציה. בראיונות ניתן לזהות מרכיבים משלוש התיאוריות המרכזיות המתייחסות לטראומטיזציה מכלי שני.

2א. חוסר אמון בסביבה

החשיפה המסיבית לסיפורי שורדי התעללות מינית עשויה ליצור תמונת עולם מעוותת, בה תכנים אלו תופסים נפח גדול. עלולים להיווצר שינויים בסכמות הקוגניטיביות, המתבטאים בחוסר אמון בסביבה. כל הנבדקות התייחסו לקטגוריה זו.

"נפגשתי עם הרבה גברים. המחשבה שאנשים, לפעמים מאוד משכילים, חוסר ההבנה שלהם... מה זה בכלל לקחת בכוח? אני לא מדברת על אונס... אנשים בכלל לא מבינים עד כמה הם פוגעים באנשים שאתם. " (זהבה)

"...הרבה נשים אומרות לי, גם בקורס ההכשרה וגם בסופרוויז'ן, זאת היא שחושדת תמיד. זה הכי גרוע... אני מטבעי אישה שסומכת... וזה נראה לי כאילו כל גבר זה פוטנציאל לאונס או כל התעללות..." (גילה)

ורד מקשרת בין התובנה שהסביבה אינה בטוחה לבין חשיבותה של ההתנדבות במרכז הסיוע:

"... שיש מיליון נשים שנפגעות, זה הבסיס, ששום דבר לא משתנה, שהנשיא אונס. כאילו, הבסיס של התסכול, בשבילי... הן צריכות מישהי, איזושהי עזרה"

המפגש עם סיפורי הפונות משליך על ההתנהגות היומיומית ומשנה אותה:

"... אם בעבר הייתי יכולה לחשוב, אני לא מבינה איך יכולתי לחשוב את זה, לשלוח את הילד שלי לשבת בבית קפה ולשלוח אותו לשירותים, הילד בן החמש שלי. היום, אין מצב שאני אעשה את זה " (חן)

איילה מדברת על עליה במודעות לפגיעה בנשים:

"היה לי ביטחון עצמי נמוך מאוד בעקבות הקורס... וזה גם אולי סדק או פתח לי צוהר... לכל הנושאים הנשיים האלה שהתייחסתי אליהם בסוג של ביטול, ופתאום זה לא היה ביטול..."

חוסר אמון בסביבה כתוצר של שינויים בסכמות הקוגניטיביות ושינוי במודעות של ממדי התקיפה המינית בחברה גרמו, בין השאר, לחוסר אמון בגברים במרחב הציבורי ולשינויים בהתנהגות.

2.ב. שיחות שנחקקות

שבע נבדקות התייחסו לשיחות או למפגש אישי אשר נשארו חקוקים בתודעתן. חלקן חוו היזכרות ועוררות בזמן ומקום שלא היו מתאימים. נשמעו תיאורי חודרנות של תכני שיחה, או היזכרות בפונה מסוימת. אחת הסיבות לחקיקה של שיחה, היא תחושה של רגשות שליליים או תחושת אשם.

"היו איזה שני סיפורים שהולכים אתי ברמה שמאוד קשה לשכוח אותם או לשים אותם בצד, כי הם כל כך מזעזעים. הם נוגעים במקומות הכי פנימיים שלך כבן- אדם" (דנה)

שיחה יכולה להיחקק בתודעתה של המסייעת אם היא חשה שנכשלה במתן סיוע ההולם את ציפיותיה:

"... אני חושבת שאחרי זה הייתי שבורה איזה ארבעה ימים. וזה גם ישב אצלי על מקום של רגשות אשם, של אולי אני לא בסדר, לא נתתי סיוע טוב. מה הייתי יכולה לעשות אחרת?" (איילה)

ורד מתארת פונה הממשיכה להישאר בתודעתה בעָצְמה רבה:

"... כי באמת ככה עשתה לי משהו... אני פשוט נשארת עם האישה הזאת. כאילו, היא נשארת אתי אחרי המשמרת, היא נשארת אתי במהלך היום, לאט- לאט זה הולך ומתפייד (מהמילה fade, ר.י.) לו. אבל, היא פשוט נשארת שם"

כובד האחריות מוליך לעתים להופעת סימפטומים גופניים:

"שיחה, מבחינתי, זה עולם ומלואו וזו אחריות מאוד גדולה... כי לפעמים יכולים להיות פלשבקים ממשהו אחרי תקופה מסוימת... חזרתי עם כאב ראש מאוד גדול... גם הייתי אתה כל היום ... אז יש משהו שאני מגיעה למקום אחר, אז באותה השנייה הפסיק לי כאב הראש..." (חן)

לעיתים נותרת תחושת אכזבה ואי עמידה ברף הציפיות:

"...מדובר באישה מאוד-מאוד נורמטיבית שנפגעה... הייתי אתה במשטרה ואחר-כך לחדר ארבע (בביה"ח וולפסון, המיועד לנפגעות תקיפה מינית, ר.י.) ... עד היום אני מרגישה שאכזבתי אותה..." (הילה)

שיחות ומפגשים עם נפגעי הטראומה נשארים בתודעת המתנדבות. הסיבות לחקיקת החוויה יכולות להיות זעזוע, הזדהות עמוקה או ספקות לגבי איכות הסיוע שהן הצליחו לתת.  השיחות מעוררות flashbacks וסימפטומים פיזיולוגיים, ותורמות להתפתחותה של עייפת החמלה ולטראומטיזציה מכלי שני.

2.ג. פולשנות ודיסוציאציה

לחץ טראומטי משני (STS) נסמך על תסמינים קליניים שנמצאו במטפלים: עייפות, אפיזודות של עצב, חוסר שינה, הפרעות בשינה ומחשבות חודרניות (Figley, 1995) . בקטגוריה זו, שבע מהנבדקות דיווחו על סימפטומים כאלה כתוצאה מהמפגש עם הנפגעות.

קשיים בשינה וביקורת עצמית על איכות הסיוע:

"אני בטוחה שמתאכזבים ממני (הפונות, ר.י.)... ומזה אני יכולה לא לישון בלילה – לא מהסיפור הנורא של האונס, אלא מזה שסומכים עליי ואני מאכזבת" (הילה)

חלומות עם סיוטים במהלך השינה וחוסר יכולת לישון בעקבות שיחה מתעללת:

"... הלכתי הביתה עם זה. נורא, זה היה נורא. היו לי סיוטים, לא ישנתי אולי שבוע. כאילו, כל פעם שהתעוררתי ראיתי את הסיפור שהיא סיפרה לי... זה יותר גרוע מכל ספר מתח" (גילה)

הופעה של פלשבקים, כחלק משגרת חיים:

"... לפעמים יכולים להיות לי פלשבקים ממשהו, אחרי תקופה מסוימת... יש פונות שאני חושבת עליהן. המון פעמים אני לוקחת את זה איתי הביתה. בערב, שוב הכל עולה לי..." (חן)

"... אני חושבת שגרמתי לה לנתק את הטלפון. נגמרה לי המשמרת... והייתי פה בקניות עם אימא שלי, וכנראה זה לא עזב אותי... ואז פשוט החלטתי שזה משהו שאני לא יכולה להתעסק בו יותר....אבל הנה, עכשיו אני מדברת אתך, אז זה סימן שזה עדיין יושב לי..." (חן)

תכני השיחות חוזרים וחודרים לחיי השגרה של המתנדבות:

"אני חושבת ששוב ושוב גלגלתי (את השיחה, ר.י.) בצורת חפירה וטחינה ... אתה יודע, תמיד לפני שאתה הולך לישון באות כל מיני מחשבות, ובמהלך היום – מן הבזקים כאלה, גם באמצע העבודה." (איילה)

        3. קושי בזיהוי והצבת גבולות

תמה זו גם היא חולקה לשלוש קטגוריות: א. הבית הפרטי כמרחב מוגן. ב. הקושי בהתמסרות לאידיאולוגיה של הארגון. ג. העדר תמיכה מספקת ממערך ההדרכה.

3.א. הבית הפרטי כמרחב מוגן

מרכז הסיוע מפעיל את קו הסיוע במשך 24 שעות ביממה, לאורך כל השנה. הארגון שואף שבשעות היום המתנדבות יערכו את המשמרת מתוך מרכז הסיוע. בשעות הלילה ובסופי שבוע המשרד סגור ואז נערכות המשמרות מביתן הפרטי של המתנדבות. עריכת משמרת מהבית היא סוגיה מורכבת, המערערת לעתים את תחושת הביטחון ומעלה את שאלת הגבולות בין הפרטי למקצועי. שש מהנבדקות התייחסו לקטגוריה זו.

המרחב הפיזי בו מתרחש הסיוע מהווה עבור בשמת גבול ברור. היא בוחרת לערוך את המשמרות במרכז בלבד – כדי ליצור הפרדה בין מרחב הסיוע ותכני התקיפה המינית לבין ביתה הפרטי. היא קושרת את יכולת הצבת הגבול להיותה אשת מקצוע טיפולי:

"קודם כל, אני עובדת סוציאלית. אני למדתי לנתק... כשאני באה הביתה, אני כאילו שמה גבול, גמרנו. אני אשב בבית, אני מנתקת את עצמי. אני לא סוחבת את זה אתי כל הזמן..."

במרכז הסיוע אין שירות שיחה מזוהה. לעומת זאת, כאשר קו הסיוע מועבר אל קו- הטלפון בביתה של המתנדבת – לרוב, המספר ניתן לזיהוי. הפרדיגמה במרכז הסיוע היא, שהפונה מחליטה באיזה אופן נוצר הקשר, מהו משך השיחה, ומתי היא מתקשרת. אם השיחה מתנתקת – לא מתבצע חיוג חוזר לפונה. הילה מדגימה כיצד משמרת מהבית יוצרת התלבטות על רקע זה:

"הייתה לי השיחה הזאת שקיבלתי ביום שישי בצהריים שהפונה אמרה 'אני נאנסת' וניתוק... הייתה לי דילמה, שמא בכל זאת המרחב של הבית הוא ככה, פחות עם גבולות"

ההפרדה הפיזית בין הבית ומרכז הסיוע כגבול מגן:

"יש משהו שאני משתדלת לעשות, איזושהי הפרדה בין הבית שלי לבין 'תאיר', לבין העבודה שלי. שיהיה גם איזשהו גבול שהוא אפילו פיזי" (דנה)

ורד יוצרת גבול בין ההתנדבות והבית בצורה אחרת:

"setting של תורנות אצלי הוא לבד... התורנויות שלי הן פה בבית, שזה זמן שמוקדש, שידוע שיש לי איזו שיחה, אז אני צריכה להיכנס לחדר לבד"

עריכת משמרת מהבית יכולה לגבות מחיר משגרת המשפחה:

"... תקופת הזמן של המשמרת... כל האווירה בבית קצת משתנה, כי יש הרבה יותר דריכות... אם אנחנו ביחד, זה כמו קווים מקבילים – ישנה השתדלות לא להיפגש, כי אני צריכה להיות ב-mode של קו הסיוע" (ורד)

בקטגוריה זו, העלו הנבדקות את סוגיית הגבולות העולה מהעברת קו הסיוע לביתן הפרטי. ניכר מתח בין הנוחות, לכאורה, לבצע את העבודה מהבית הפרטי, לבין המחירים שעל המסייעת לשלם על נוחות זו. זאת ועוד, הכנסת קו הסיוע למרחב הפרטי והמשפחתי משבשת, הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי, את ההפרדה בין ההתנדבות במרכז הסיוע לבין החיים האישיים והמשפחתיים. שאלת הבית הפרטי כמרחב מוגן מעלה את סוגיית "לכלוך" הבית הפרטי בתכנים של תקיפה מינית. פריצת הגבולות והצבתם היא סוגיה המלווה את המסייעות.

3.ב. הקושי בהתמסרות לאידיאולוגיה של הארגון

מעצם טבעו של ארגון המופעל ברובו על-ידי מתנדבות ומספר קטן של נשות צוות בשכר, מרחב הפעילות והעצמאות במרכז הסיוע הוא גדול. האידיאולוגיה של הארגון ומתודות הפעילות מועברות באופן פרונטאלי והתנסותי במסגרת קורס ההכשרה. תפקיד המסייעות בארגוני סיוע לנפגעות תקיפה מינית הוא לפעול מתוך תפיסת עולם של העצמת הפונות. באופן דומה, מתייחס הארגון למסייעות. המתנדבות מתנהלות במרחב פעולה מוגדר, עם סמכויות אחריות נרחבות, כאשר הנחת העבודה היא שהצוות המקצועי בשכר סומך על שיקול דעתן. מרחב פתוח זה מאפשר קיומו של דיאלוג עם האידיאולוגיה והמתודות של הארגון. בנוסף, הוא מציב קונפליקטים שונים. סוגיה זו הועלתה על ידי כל הנבדקות.

גילה מתארת קונפליקט – כאשר נדרשה להחליט על הצבת גבולות של זמן בעת ליווי פונה לבית חולים:

"... אני כאילו נכשלתי בתפקיד, נכשלתי בזה שהלכתי (מבית החולים ר.י.). איך יכולתי ללכת? ומצד שני, יש לי את הרכזת שכל הזמן אומרת לי 'את חייבת ללכת, את לא יכולה להישאר'..."

הצבת גבול על-ידי הצוות המקצועי בעת ההתקשרות עם פונה עשויה להעלות דילמה בין גישתו של הצוות המקצועי, המייצג את הארגון, לבין גישתה של המתנדבת שהייתה באינטראקציה עם הפונה:

"... באיזשהו שלב אמרו (הצוות המקצועי בשכר, ר.י.) שזה כנראה לא כל-כך עוזר לפונה. אני מאוד התנגדתי, אבל האמירה הייתה 'לא לשתף איתה  פעולה'(עם הפונה, ר.י.)... והייתי מאוד מתוסכלת" (ורד)

התנגשות בין האידיאולוגיה של הארגון לבין האידיאולוגיה של המסייעת:

"... כל מי שנפגע, הוא נפגע... יש איזו מן אמירה במרכז, שאם גברים מתקשרים, אז יש לנו את הזכות לא לתת להם סיוע... ואני חשבתי שזה לא מתאים לי, כי מי שנפגע – נפגע" (הילה)

שותפות לאידיאולוגיה של הארגון בנושא העצמת הפונה, והכרה במגבלות הסיוע בשעת משבר:

"...ולכן, אני לא מרגישה אימפוטנציה ולא מרגישה תסכול וחוסר אונים, כי אני יודעת שזה יותר טוב משום דבר. עצם זה שיש לה אוזן קשבת, שהיא יכולה להרים טלפון ולדבר עם מישהו, אפילו בשתיים בלילה, זה דבר חשוב... אני לא יכולה לפתור את כל בעיותיה..." (בשמת)

מתח בין המתנדבות, שהן בעלות וחברות העמותה, לבין הצוות המקצועי בשכר המועסק על-ידן ומתווה את המדיניות המקצועית ואת הפעילות בקו הסיוע:

"... מי באמת הוא בעל ההחלטה, האם זה הצוות (המקצועי בשכר, ר.י.) ... או, אני חושבת, שהאספה (של חברות העמותה, ר.י.) צריכה להחליט כאלה החלטות..." (זהבה)

בקטגוריה זו עלו מספר קונפליקטים מול הארגון: הצבת גבולות של זמן, קונפליקט תפקידים, קונפליקט גישות, התנגשות אידיאולוגית וקונפליקט מול היררכיה. עלה קו קונפורמי של שמירה על הגבולות כאבן דרך במרחב התנהלותה של המסייעת. בסקירת הספרות לא נמצאה מקבילה למבנה כזה של ארגון סיוע, שבו המתנדבות הן בעלות העמותה. מארג קונפליקטים מול גבולות עלה מהקושי בהתמסרות לאידיאולוגיה של הארגון. נמצא מתח בין מסייעות לבין הצוות המקצועי בשכר, המוציא לפועל את האידיאולוגיה והגבולות של הארגון.

3.ג. קשיים בקבלת תמיכה ממערך ההדרכה

מרכז הסיוע מקדיש מחשבה רבה בהפעלת מערך הדרכה למתנדבות. ישנה דינמיקה של בחינה חוזרת ונשנית של המערך, המתבססת על קבוצות של משתתפות הנפגשות בקביעות. מתח סביב הקשיים בקבלת תמיכה ממערך ההדרכה מעלה סוגיות של הצבת גבולות ומסגרת ברורים של מערך ההדרכה מחד, ופריצתו מאידך. בנוסף, המערך נמצא כמרחב שאינו מוגן כלפי חלק מהמשתתפות בו.

כל המתנדבות התייחסו בראיונות למערך ההדרכה. אנשי מקצוע טיפולי חשופים, בין השאר, לתחושות מצוקה וחרדה ולטראומטיזציה מכלי שני. לכן, הם זקוקים להדרכה רצופה והולמת.

המרחק בין מפגש הדרכה אחד למשנהו נחווה כגדול מדי:

"... כי סופרוויז'ן זה כולה חמישה שבועות, וזה זמן ארוך. אז משהו שהרגשתי אותו ברמה רגשית מאוד-מאוד חזקה דועך אחרי חמישה שבועות... ואולי אם זה היה יותר קרוב להתרחשויות בקו, אולי כן הייתי מביאה" (דנה)

מצד שני, עצם קיומם הסדיר של מפגשי ההדרכה משרה ביטחון:

"... זה חשוב לתחושת השיתוף ולהרגשה של התמיכה ההדדית, שכאילו המרכז מאחורינו ומעניק תמיכה וסיוע ואנחנו לא לבד. כי הסיוע עצמו מוגש כשאני לבד... הסופרוויז'ן, אני חושבת, יש לו משמעות רבה בהרגשה של לכידות חברתית..." (בשמת)

קבוצת ההדרכה אמורה לשמש מרחב בטוח להבעת חולשות, התלבטויות, רגשות ומחשבות.  גילה מתארת אכזבה מכך שחוותה את קבוצת ההדרכה כמרחב בו יש פגיעה במתנדבת, מעין גבול שנפרץ:

"... אבל זה נגמר לא טוב, ומישהי אחת בכתה ונפגעה נורא וזה היה קשה... מאיפה זה יצא? מה, איזה מקום יש לזה בסופרוויז'ן, להגיד דברים פוגעים כאלה...?"

"בסופרוויז'ן, כשהמתנדבות אמרו 'היא גורמת לנו להרגיש לא בסדר', אני פשוט הרגשתי שאני חייבת להשמיע את קולה ויצאתי נגד כל המתנדבות שם... ואני הרגשתי ננטשת, כפי שהיא הרגישה ננטשת... ממש יצאתי להגן עליה, והייתי מאוד תוקפנית כלפי המשתתפות... מנותקת מהן..." (איילה)

איילה מחדדת, שבמהלך העימות חשה שאינה יכולה לערוך דיאלוג, וכי בתוך כך נפרצה תחושת המוגנות שלה בקבוצה והיא פגעה במשתתפות האחרות:

"... לא קיימתי שום דיאלוג, רציתי להשמיע את עצמי ולא לשמוע, דיברתי אליהן ולא איתן... אני בטוחה שפגעתי במתנדבות באותו הזמן וגם התנצלתי... הרגשתי שאני פה לבד מול כל העולם, כמו שהיא לבד מול כל העולם."

הנבדקות ייחסו חשיבות רבה למערך ההדרכה ותיארו בו צדדים חיוביים ושליליים. בין הבעיות שהועלו: התדירות הנמוכה ולא מספקת של מפגשי ההדרכה, קושי בשמירת בטיחות המרחב, וקשיים בהכלה על ידי הקבוצה. לעומת זאת, צוינו לטובה קיומם הסדיר של מפגשים – דבר המשרה תחושת ביטחון וגיבוי מסוימים. המסייעות נעזרות במפגשים פרטניים במידת הצורך הן ביוזמת המסייעת והן ביוזמת הצוות המקצועי בשכר.

סיכום

הנחת היסוד, כי הנבדקות סובלות מטראומטיזציה מכלי שני, נתמכה על ידי תכני הראיונות. בנוסף, הגישה התיאורטית אודות טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization) סייעה לתיאור ולהבנה. עם זאת, נמצא כי ניתן להסביר טראומטיזציה מכלי שני הן על פי לחץ טראומטי משני (STS), תוך התמקדות בתסמינים, והן על פי עייפת החמלה (CF), בשימת דגש על עייפות ולאות כתוצאה מלחץ אמפתי מתמשך. Bride, Ready & Figley (2007), המליצו להשתמש בעייפת החמלה כתיאוריה המרכזית.

מניתוח הראיונות עולה, כי הנבדקות עשו שימוש רב בנרטיבים מתחום התקיפה המינית ודיווחו על שינויים בסכמות הקוגניטיביות  כחרדה לילדן או קושי במתן אמון בסביבה, על רקע פעילותן במרכז הסיוע. גישתם של Pearlman & Saakvitne (1995) להערכת טרואמטיזציה מכלי שני, באו לידי ביטוי במחקר זה.

בדברי המרואיינות עלו שלוש תמות מרכזיות בעלות קשרים הדדיים, כאשר האחת משפיעה על רעותה וישנה זליגה הדדית ביניהן. ההשפעה והחפיפה ההדדיות אותרו גם בניתוח כל תמה בפני עצמה על מרכיביה. שלושת התמות הן:

  1. החשיפה המתמשכת לטראומה תמה זו גובשה על בסיס ארבע קטגוריות: תוכן יומן הסיוע, שיחות מתעללות בקו הסיוע, היסטוריה אישית של טראומה והעברה טראומטית כתוצאה מערבוב עולמות בין הפונה והמסייעת. המתנדבות נמצאות בכוננות ובדריכות לקראת ובמהלך השיחות. חלק מהשיחות הינן פוגעניות ותופשות את המתנדבות בלתי מוכנות. תכנים מן השיחות חודרים אל שגרת חייהן ופגיעות בלתי מעובדות מהעבר מציפות אותן.

  2. שינויים קוגניטיביים וסימפטומים של טראומה מהראיונות עולים סימנים לשינויים קוגניטיביים: ראיית העולם כמקום מאיים ופגיעה באמון בסביבה ובגברים, שהתרחשו בהקשר לפעילות במרכז הסיוע. בעקבות החשיפה המתמשכת לסיפורי הפגיעה המינית, דיווחו המרואיינות על פולשנות של תכנים פוגעניים לחייהן, בדומה למתרחש אצל נפגעות טראומה מינית. אלה כללו בנוסף לתכנים הקשים שעלו בשיחות הסיוע ו/או במפגשים עם הפונות, קשת של תחושות אכזבה וכישלון ביחס לסיוע שהן קיוו לתת.

  3. קושי בזיהוי והצבת גבולות. המרואיינות העלו סוגיה זו בשלושה מרחבים: האחד – מרחב הבית הפרטי, בו עורכות חלק מהמתנדבות את שיחות הסיוע, ומעצם סיטואציה זו, נדרשות לסוגיית פריצה והצבה של גבולות. השני –הקושי בהתמסרות לאידיאולוגיה של הארגון, בו הן העלו את ההתלבטות האם לקיים את האידיאולוגיה של הארגון בכל תנאי ומצב, או לפעול על פי נטיית ליבן. עלתה סוגיית ההיררכיה בין המתנדבות לצוות המקצועי. המרחב השלישי – מרחב ההדרכה והתמיכה במסייעות תואר כבלתי מספק. המרואיינות התייחסו למפגשי ההדרכה במרווחים גדולים מדי; קבוצת ההדרכה, אינה מגינה ואינה מכילה מספיק. סוגיה זו מחוברת לבלתי התר עם שתי הסוגיות הקודמות.

מסקנות והשלכות אפשריות

בעת קיום הראיונות הסתבר, כי עלו תכנים רבים שלא ניתן היה להכניסם למחקר הנוכחי בשל מגבלות ההיקף. בין הנושאים העיקריים שעלו אך לא נכללו: תכנים של תקיפה מינית כגילוי עריות וסדיזם; סוגיות של מגדר; פמיניזם; מניעים להתנדבות; והשלכה על הסביבה הקרובה כגון משפחה. מחקרי המשך יכולים לעזור ולבחון שאלות וסוגיות שלא נבחנו במחקר זה. למשל: המניעים המביאים להתנדבות במסגרת החושפת את המתנדבת לתכני תקיפה והתעללות מינית; מחירים אישיים ומשפחתיים. בנוסף ניכר, כי במקביל לראיונות, יש להשתמש בכלים תקפים על מנת לבדוק טראומטיזציה מכלי שני (vicarious traumatization). במחקר הנוכחי עלו שני נושאים שלא נמצא להם אזכור בספרות שנסקרה: השפעת השיחות המתעללות על טראומטיזציה מכלי שני; ומאפיינים ייחודיים הנובעים ממבנהו של ארגון הסיוע.  

ניכר, כי עולם התוכן של תקיפה ופגיעה מינית, והחשיפה המתמשכת אליו, הם בעלי השפעה והשלכות לאורך זמן על העוסקים בתחום. בנוסף, עולם תוכן זה מצריך בגרות ומוכנות נפשית להיכנס אליו מתוך בחירה מודעת. יש לתת משקל רב יותר לתהליך קבלת המתנדבות ולקריטריונים לקבלה.  

נדבך נוסף, הוא קורס ההכשרה, אשר חשוב לשלב בו את הידע על טראומטיזציה מכלי שני: הסימפטומים, הגורמים, המחירים, וחשיבות המודעות לנושא. יש להכין את המתנדבות לתופעה של שיחות מתעללות וליצור התאמה בין ציפיותיהן, לבין העובדה שגם נשים שעברו תקיפה מינית עלולות לשחזר את ההתעללות ולהגיב כלפי המסייעות בצורה מתעללת. חשוב להעלות למודעותן את ההשלכות של קריאת יומן הסיוע, זאת ועוד, על הארגון לבסס מענה נגיש לתמיכה אישית למסייעות. מפגשי ההדרכה, אשר מתקיימים במרווחים גדולים, לרוב אינם מספקים מענה של קבוצה תומכת. מהמחקר עולה כי יש צורך וחשיבות בצמצום המרווחים בין מפגשי ההדרכה והתמיכה הקבוצתיים על-מנת לתת מענה הולם ומספק למסייעות העושות בהתנדבות עבודה שאנשים רבים לא מוכנים לבצעה גם בשכר.

 

 

מקורות

שקדי, א'. (2006). מילים המנסות לגעת: מחקר איכותני – תיאוריה ויישום. תל אביב: הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב.

הרמן, ג'.ל. (1992). טראומה והחלמה. תל אביב: עם עובד/ספרית אפקים.

Adams, R. E.,  Boscarino, J. A. &  Figley,  C. R. (2006). Compassion fatigue and psychological distress among social workers: a validation study. American Journal of Orthopsychiatry, 76, 103-108.

Adams, S. A., & Riggs, S. A. (2008). An exploratory study of vicarious trauma among therapist trainees. Training and Education in Professional Psychology, 2, 26-34.

Barnett, J. E., Baker, E. K., Elman, N. S., & Schoener, G. R. (2007). In pursuit of wellness: the self-care imperative. Professional Psychology: Research and Practice, 38, 603-612.

Bober, T. & Regehr, C. (2006). Strategies for reducing secondary or vicarious trauma: Do they work? Brief Treatment and Crisis Intervention, 6, 1-9.

Brady, J. L., Guy, J. D., Poelstara, P. L., & Fletcher Brokaw, B. (1999). Vicarious traumatization, spirituality, and the treatment of sexual assault abuse survivors: A national survey of women psychotherapists. Professional Psychotherapy: Research and Practice, 30, 386-393.

Bride, B. E., Radey, M., & Figley, C. R. (2007). Measuring compassion fatigue. Clinical Social Work Journal, 35, 155-163.

Clemans, S. E. (2004). Life changing: the experience of rape-crisis center work. Affilia, 19, 146-159.

Cyr, C., & Dowrick, P. W. (1991). Burnout in crisis line volunteers. Administration and Policy in Mental Health, 18, 343-354.

Dutton, M. A., & Rubinstein, F. L. (1995). Working with people with PTSD: Research implications. In C. R. Figley (Ed.), Compassionate fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized (pp. 82-100). New York: Brunner-Routledge.

Figley, C. R. (1995). Compassion fatigue as a secondary traumatic stress disorder: An overview. In C. R. Figley (Ed.), Compassionate fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized (pp. 1-20). New York: Brunner-Routledge.

Figley, C. R. (1996). Review of compassion fatigue self-test. In B. H. Stamm (Ed.) Measurements of stress, trauma, and adaptation. Baltimore: Sidran Press.

Figley, C. R. (Ed.) (2002). Treating compassion fatigue. New York: Brunner/Routledge.

Hall, B., & Scholsar, H. (1995). Repeat callers and the Samaritan crisis-line- a Canadian experience. Crisis, 16, 66-71.

Hellman, C. M., & House, D. (2006). Volunteers serving victims of sexual assault. The Journal of Social Psychology, 164, 117-123.

Hess, A. K. (1987). Psychotherapy supervision: Stages, Buber, and a theory of relationship. Professional Psychology: Research and Practice, 18, 251-259.

Jenkins, S. R., & Baird, S. (2002). Secondary traumatic stress and vicarious trauma: A validational study. Journal of Traumatic Stress, 15, 423-432.

Kanter, J. (2007). Compassion fatigue and secondary traumatization: A second look. Clinical Social Work Journal, 35, 289-293.

Kinzel, A., & Nanson, J. (2000). Education and debriefing: strategies for preventing crisis in crisis-line volunteers. Crisis, 21, 126-134.

Little, L., & Hamby, S. L. (2001). Memory of childhood sexual abuse among clinitians: Characteristics, outcomes, and current therapy attitudes. Sexual Abuse: A Journal of Research and Treatment, 13, 233-248.

MacKinnon, C. (1998). Empowered consumers and telephone hot-lines. Crisis, 19, 21-23.

Maslach, C. (1987). Burnout research in the social services: A critique. In D. F. Gillepsie (Ed.). Burnout among social workers (pp. 95-105). New York: Halworth Press.

Maslach, C., Jackson, S, E., & Leiter, M. P. (1997). Maslach inventory: Third edition. In C. P. Zalaquett, & R. J. Woods (Eds.). Evaluating Stress: A book of resources. Langham, M.D: Rowman & Littlefield Publishers Inc.

McCann, I. L., & Pearlman, L. A. (1990). Vicarious traumatization: A framework for understanding the psychological effects of working with victims. Journal of Traumatic Stress, 3, 131-149.

Pearlman, L. A., & Mac Ian, P. S. (1995). Vicarious traumatization: An empirical study of the effects of trauma work on trauma therapists. Professional Psychology: Research and Practice, 26, 558-565.

Pearlman, L. A., & Saakvitne, K. W. (1995a). Trauma and the therapist: Countertransference and vicarious traumatization in psychotherapy with incest survivors. New York: Norton.

Pearlman, L. A., & Saakvinte, K. W. (1995b). Treating therapists with vicariouts traumatization and secondary traumatic stress disorders. In C. R. Figley (Ed.), Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized (pp. 150-177). Bristol, PA: Brunner/Mazel.

Salton, M. & Figley, C. R. (2003). Secondary traumatic stress effects of working with survivors of criminal victimization. Journal of Traumatic Stress, 2, 167-174.

 

Shapiro, S. L., Warren Brown, K., & Bigel, G. M. (2007). Teaching self-care to caregivers: Effects of mindfulness-based stress reduction on mental health of therapists in training. Training and Education in Professional Psychology, 1, 105-115.

Shubs, C. H. (2008). Countertransference issues in the assessment and treatment of trauma recovery with victims of violent crimes. Psychoanalytic Psychology, 25, 156-180.

Stamm, B. H. (2002). Measuring compassion satisfaction as well as fatigue: Development history of the compassion satisfaction and fatigue test. In C. R. Figley (Ed.), Treating Compassion Fatigue (pp. 107-119). New York: Brunner-Routlege.

Thomas, N. K. (2004). Resident Burnout. The Journal of the American Medical Association, 15, 2880-2889.

Trippany, R. L., White Kress, V. E., & Wilcoxon, S. A. (2004). Preventing vicarious trauma: what counselor should know when working with trauma survivors. Journal of Counseling and Development, 82, 31-37.

Way, I., van Deusen, K. M.,  Martin, G., Applegate, B. & Jandle, D. (2004). Vicarious trauma: a comparison of clinicians who treat survivors of sexual abuse and sexual offenders. Journal of Interpersonal Violence, 19, 49-71. 

White, G. D. (1998). Trauma treatment training for Bosnian and Croatian mental health workers. American Journal of Orthopsychiatry, 68, 58-62.

Wilson, J. P., & Lindy, J. D. (1994). Empathic strain and countertransference roles: Case illustrations. In J. P. Wilson & J. D. Lindy, (Eds.), Countertransference in the Treatment of PTSD (pp. 5-30). New York: Guilford Press.

Zoellner, T., & Maercker, A. (2006). Posttraumatic growth in clinical psychology – A critical Review and introduction of two component model. Clinical Psychology Review, 26, 626-653.

Share on Facebook
Share on Twitter
Please reload

Featured Posts

I'm busy working on my blog posts. Watch this space!

Please reload

Recent Posts